יורד מפתח המטוס, שדה התעופה ORLY בפאריז, לבוש בחליפה מהוגנת. דמעות מצטברות בעיניי.
אני שואל את עצמי מה היה לך כל כך רע בארץ שרצית לעזוב. עכשיו אתה לבד ובעיר זרה.
מנסה להתקשר להורים מטלפון ציבורי אבל מסתבך עם כל תשע מאות הקודים שצריך להכניס.
מוותר ויוצא מהטרמינל כדי לתפוס מונית.
למרות שתרגלתי את הצרפתית לפני הנסיעה לא הרגשתי מספיק בטחון להשתמש בה עם נהג המונית,
במקום זה נתתי לו את כתובת המלון באנגלית מהוססת.
מתיישב במושב האחורי, מביט מהחלון, עיר חדשה.
פחד והתרגשות ממלאים אותי.
תזכור את הסיבה שבגללה באת. את התרבות היפה, את המוסיקה ואת הספרות.
את ז'אק ברל.
זאת העיר היפה
בעולם:
ודאי אחת היפות שבו.
הקפה כאן טוב, התחבורה נוחה,
הסדרים והנימוסים
טובים.
הבתים, הגנים, העצים,
נעימים.
אני חוזר ומשנן את זה לעצמי
ולפני השינה כמעט משתכנע.
(לפני השינה/ ישראל פנקס)
כמה ימים לאחר שנחתתי דיברתי עם אמי מטלפון ציבורי וביקשתי ממנה שתקריא לי את השיר הזה, ישראל פנקס חיבר אותו על פאריז. כתבתי אותו במחברת, והרגשתי חזק יותר. כאילו שהכרתי אדם נוסף עם תחושת זרות דומה לשלי.
כשהיה לי קשה חזרתי אל שורותיו האחרונות וכמעט והשתכנעתי.