זקנה מצפת
למרות הכול, יש משהו מיוחד מאוד בלהתבגר בארץ שלנו.
אחרי שאנחנו מכירים בעל פה את כל החסרונות שיש כאן, אי אפשר שלא להתעלם מהסיטואציות המורכבות שקורות כל יום, סיטואציות שאצל האנשים הנכונים יכולות לעורר השראה גדולה. השבוע הקשבתי לתוכנית רדיו שסיקרה את עיתוניה של פינלנד. הכתבת סיפרה שעל השער של רוב העיתונים החשובים ציינו מאורע חשוב מאוד: הלהקה הלאומית של פינלנד החלה את הכנותיה לאירוויזיון. אין ספק שאם בארצנו הקטנטונת היה מתרחש מאורע מרעיש שכזה הוא אולי היה תופס את העמוד האחרון או לפני האחרון בעיתונינו רווי האקשן והטירוף. אצלנו מתעסקים בדברים גדולים יותר וחשובים יותר.
למרות זאת, בתוך כל סיר הלחץ הזה שנקרא ישראל ניתן לפעמים למצוא יצירה מיוחדת מאוד, תוצר של קיבוץ גלויות תרבותי אמיתי, כזו שתופסת אותך ברגעי החולשה ואז, מבלי ששמת לב, אתה פולט משפט מוזר:
"אין על ישראל, אין".
טוב, גם לי זה קורה, לפעמים.
(קעקוע יפני, צ'ייסר, ונעלי טבחים צבעוניות/ אודי שרבני)
פתאום כל העיר הזאת צ'ייסרים.
צ'ייסרים ונעלי טבחים צבעוניות.
כבר לא מזמינים שאטים, עכשיו צ'ייסרים חזק.
בכלל, פעם זה בכלל היה 'שוֹטים'.
בסדר, התקדמנו. פעם גם היה אמברקס, מקגייוור, וג'ורדן עם צירה.
היא עם נעלי טבחים צבעוניות, וקעקוע יפני על הכתף.
בטיול למזרח ביקשה "משהו שמסמל אושר."
הוא יושב לידה, מבקש עוד צ'ייסר ושואל אותה בהתנדנדות למה לוקח לה כל-כך הרבה זמן לשתות את שלה. "שותים את זה בפעם", הוא אומר.
היא לא עונה לו.
הוא מסתכל לה על הכתף ואומר לה שבכלל כתוב לה שם "פראיירית,"
הוא חי ביפן במשך שנה, הוא יודע.
הוא מתאר לה באוזן איך בטח המקעקע עושה צחוק מתיירים.
היא מסתכלת עליו, מנסה לאבחן עיניים.
"עזבי אותו הוא שיכור", חברתה אומרת.