חדוה הרכבי, המשוררת הכי אמיתית, חשופה ומכושפה שהייתה פה נפטרה אתמול.

לפני שנתיים התקשרתי אליה.
אמרתי לה שאנחנו לא מכירים אבל מעולם לא נתקלתי במילים מלאות עומק וכאב כמו המילים שלה.
וזה היה נכון.
קבענו להיפגש אבל את האמת שפחדתי להיפגש איתה.
השירים שלה כישפו אותי והרגשתי שהיא נוגעת בעומקים מפחידים מאד.

בנה יחידה אלישע מת בתאונת ירי,
והספר שכתבה בעקבות המוות שלו, "מיגו", הוא הספר הכי אמיתי, עצוב ומרגש שקראתי בחיי.

ומוות של בן זה כבר היה גדול עליי.
ואיך שהיא כתבה שבר אותי.
אז קבענו להיפגש אבל דחיתי ודחיתי עד שכבר הנה עכשיו היא מתה, וכבר לא ניפגש יותר.

הלו חדוה, את שומעת אותי? חדוה?
מי זה?
את לא מכירה אותי.
אתה מכיר את "חיית הלילה" של אבות ישורון?
יש לי את הספר שלו.
ומה אתה רוצה?
אני לא כל כך יודע.
רצית להיפגש?
אני רוצה אבל קצת חושש.
ממה?
זהו שאני קצת מפחד להיפגש.
בגללי?
בגלל הכתיבה שלך. משהו בה מפחיד אותי ועדיין את היחידה שתופסת אותי כל כך חזק בבטן.
בבטן?
בכל הגוף.
נו, וזה טוב לא?
זה טוב אבל זה גם קצת מפחיד.
טוב עם זה אין לי איך לעזור.
אני רוצה לכתוב כמוך.
אבל אמרת שאתה...
כלומר אני רוצה לכתוב כמוך, מאותו המקום, אבל לא את אותם ה...
אתה יודע שכשהייתי בגילך האמנתי שלכל האוקיינוסים יש קירות.
מה?
שכל הלוויתנים שוחים על הרצפה לאורך הקירות.
הלוויתנים?
הכל זה שקר גדול.
אני לא בדיוק אה...
אתה יודע מה בדיוק סיימתי לעשות?
מה?
הוצאתי את המחוג של השעות מהשעון. עכשיו נשארו רק הדקות.
הדקות?
דקות.
אני בדיוק סיימתי לקרוא שוב את "מיגו".
אתה קראת את "מיגו".
כן.
אני עדיין כותבת אותו כל יום.
אני מתאר לעצמי.
כל יום.
וזה עוזר לך?
מה?
זה שהוצאת את המחוג של השעות?
הלילה מגיע תמיד באותו הזמן ובשביל זה אני לא צריכה שעון.
חדוה? הלו?
רגע, יש לי ממתינה, אולי זה הוא.

"אגיד את זה כך: שירה שלא מרעידה אותי, שלא מצמררת אותי, שירה שלא מעיפה אותי ממני — שלא גורמת לי להתחיל לחפש את השמיים, איפה השמיים, איפה בדיוק השמיים — היא שירה אחרת בשבילי.
אפילו זו שירה כתובה היטב. אפילו כתובה באופן וירטואוזי. היא שירה שלא משנה בי משהו. היא לא משנה אותי. החוויות שלי ממנה הן חוויות אחרות". (חדוה הרכבי)

השירה של חדוה מרעידה אותי.
השירה של חדוה מצמררת אותי.
השירה של חדוה מעיפה אותי ממני.
גורמת לי להתחיל לחפש את השמיים,
איפה השמיים חדוה?
איפה בדיוק השמיים?

חדוה מצליחה לגעת בתהומות הכי עמוקים של הנפש, כל כך עמוק שזה יכול להפחיד. בעדינות היא חופרת ברגבי הקיום ומתוך כפות ידיה החרושות בקמטי העצב- ניתן לחוש בטלטלת הלב.
היא מרעידה, היא מצמררת, היא מעיפה.
היא לא ברורה.
חדוה לא ברורה.
היא הכי ברורה בעולם כשאתה נכנס לעולם שלה, אבל כדי להיכנס לעולם שלה צריך לעבור תהליך. כמו מתלמד צעיר במנזר זן נוקשה. מתדפק על השער של המנזר. ראש המנזר פותח צוהר למנזר אך לא נותן לו להיכנס. כך יום אחר יום. המתלמד דופק על שער המנזר אבל ראש המנזר לא נותן לו להיכנס. לאחר מספר ימים, כאשר ראש המנזר מזהה עקשנות מצידו של המתלמד, אז הוא נותן לו להיכנס לחצר המנזר אך בתקופה הראשונה מעסיק אותו בעבודות הכי זוטרות במנזר. איסוף העלים בחצר, שטיפת הכלים, קרצוף תאי השירותים. לאט לאט כשהתבניות של עולמו המוכר של המתלמד פושטות את צורתן- כך הוא נכנס לעומקו של אימון הזן.
כך השירה של חדוה.
המילים שלה לא מתמסרות בקלות.
הן לא בהירות ביעף המחשבה אלא רק בדרך איטית ועקבית שבה הקורא עושה צעד אחר צעד אל תוך מנזר השירה שלה.

אני עדיין אוסף את העלים בחצר אבל מרגיש בר מזל שחדוה פתחה לי את השער.
תודה חדוה.
הגעת סופסוף אל מיגו.

(צילום: עליזה אורבך)