סבא אהוב שלנו,
"סבא יצחק",
הפכת לדמות מיתולוגית עוד בחייך.

עוד כשהיינו קטנים,
הסבא שלנו,
"סבא יצחק".

תמיד עוזר,
תמיד חכם,
תמיד נחמד,
אף פעם לא מתלונן,
תמיד לצד סבתא היקרה שלנו.

קחו רגע ותחשבו מה עשיתם כשהייתם בני 17.
הסתובבתם עם חברים?
המורה בתיכון עיצבנה אתכם?
היו לכם אהבות ראשונות?
פרידות?
מחשבות לפני גיוס?

כשסבא היה בן 17, הגיהנום ירד אל כדור הארץ והנאצים תלשו אותו ואת משפחתו מביתם במטרה לרצוח כל יהודי עלי אדמות.

3 דקות.
3 דקות לקח לנאצים לחסל את המשפחה של סבא מהרגע שירדו מהרכבת בבירקנאו.
3 דקות.
פחות משיר ברדיו.
פחות מהזמן שאני מתקלח.
פחות מהזמן שלוקח לי ללוות את הבנים שלי לבית ספר או לגן.
3 דקות.

אמרו להם להשאיר את המזוודות ברכבת.
תוך חצי דקה שלחו את אמא שלו, אליס, לאזור של הנשים מבלי שנתנו להם להיפרד, ומאז סבא לא ראה אותה לעולם.
שתי דקות אחר כך מנגלה הארור הפריד בין סבא לאבא שלו, אמיל, וגם אותו סבא לא ראה לעולם.
וכך, בשלוש דקות סבא איבד את אמו ואת אביו.

לא נתפס ולא ייתפס לעולם.
סבא שלנו גיבור בעל כורחו.

אחרי תלאות בלתי אנושיות דרך מחנה ההשמדה בירקנאו,
דרך גטו ורשה,
דרך צעדות המוות למחנה הריכוז דכאו,
160 קילומטר ברגל ללא שתייה וללא אוכל-
הצלחת לשרוד את הבלתי אפשרי.
היית צריך להמשיך הלאה ולבנות את החיים מחדש, כשאתה בן 17,
חסר כל, יתום על אדמה חרוכה עם סבתא שלך אלזה, ואחותך ורוניקה, שבנס נותרו בחיים.

עלית לארץ והיית שותף בבניית מוסדות מרכזיים מאוד במדינת ישראל הצעירה כמו מכון ויצמן ברחובות, בית חולים מאיר בכפר סבא, בית אבות משען בגבעתיים ועוד רבים אחרים.

בשנים מקבילות, משפחה צעירה חוותה אסון אישי נורא כאשר אב המשפחה, אליעזר "לידו" רוזן, נפטר בטרם עת, רק בן 36, כשהוא מותיר אחריו את אשתו ציפ ואת שני ילדיו הקטנים, שמוליק ואורנה שהפכו יתומים מאב בגיל כל כך צעיר.

וכך מתוך שני אסונות גדולים נוצר חיבור גורלות,
סבא וסבתא התחתנו והבורות העמוקים החלו להתמלא במי החיים.

אנחנו גדלנו בצילו המיתולוגי של לידו ז''ל,
שלצערנו לא הכרנו,
אבל על אף החלל הגדול שלידו השאיר אחרי מותו,
כולנו זכינו בך ולא יכולנו לבקש סבא טוב יותר
וגם סבתא לא יכלה לבקש בן זוג טוב יותר לחיים האלה.

העולם המוזר שבו אנחנו חיים מכיל רגעי זוועה נוראיים כמו השואה אך מכיל גם רגעי חסד מופלאים כמו החיים לצידך.

תודה על כל רגע שחלקנו יחד,
תודה שהילדים שלנו בעצמנו, הנינים שלך- זכו להכיר אותך ולתת לך אהבה וגם לקבל ממך חזרה.

זכיתי שהיית הסנדק שלי וגם של שניים מהבנים שלי.

תמונות שלך שאקח איתי:
סבתא שוטפת כלים ואתה לצידה מנגב עם מגבת.
אתה מסיע אותי לשיעורי מוסיקה וברקע אנחנו מדברים על מוסיקה קלאסית.
שיחות על השואה ועל הריח של אושוויץ.
ארוחות משפחתיות גדולות כשאתה מוזג כמה סוגים של מיץ אחד על השני.
הנכדות שלך יושבות עליך ומסרקות את הקרחת שלך.
ובעיקר אותך מספר לנו סיפורים ומרתק אותנו בידע שלך ובזיכרון הפנומנלי שלך.

המוות הוא פסיק ולא נקודה.
המוות הוא פסיק ולא נקודה.
המוות הוא פסיק ולא נקודה.
פסיק בלב שאחריו אנחנו ממשיכים איתך גם אם באופן אחר.

עכשיו אתה נמצא מעלינו,
אתה נמצא מסביבנו
ובעיקר אתה נמצא בתוכנו.

לנצח.

תודה על הכל.

אנחנו אוהבים אותך.

יצחק אמיתי (ג'ורג' סנטו) 1926-2023 ז"ל