"לאט לאט, יש זמן".

"לאט לאט, יש זמן", זה מה שסבתא הייתה אומרת לנו בכל ארוחה משפחתית.
וכשעושים דברים לאט לאט, ולא ממהרים, וערים לזמן ולסביבה אז הכל קורה בתשומת לב יוצאת דופן.
וכך סבתא נהגה כל חייה, בתשומת לב יוצאת דופן לכל פּרט ולכל דבר:
גם אם זה לְדָבֵּר על הנושא הכי רגיש וחשוב בשיחה אינטימית וקרובה,
כשסבתא בקשב מלא עם מבט מלא דאגה וסקרנות ועם העיניים הכחולות היפות והגדולות שלה,
וגם אם זה להכניס ירקות ופירות למקרר,
וכמובן לפני זה לשטוף ולנגב כל פרי וכל ירק בנפרד.

כשאתה בקשב לעולם, אז אתה בקשב לעולם כולו, וכך סבתא הייתה כל חייה, עד נשימתה האחרונה, מוקפת באוהביה, וקשובה לעולם ובעיקר לרצון שלה להיפרד בצורה אמיצה, נחושה ואצילית כמו שהייתה תמיד בחייה.

בגיל 15 סבתא עלתה לארץ ישראל מרומניה, לבד בלי המשפחה שלה ביחד עם קבוצת נוער ציונית.
גיל 15,
תחשבו מה זה.
אני בלחץ אם נרי הילד שלי בן ה-15 הולך לקניון ליד הבית, ולנרי עוד יש טלפון נייד...
אז סבתא עלתה בגיל 15 למדינה רחוקה, בלי טלפונים ניידים, בלי כתובת קבועה למכתבים, ורק עם תקווה ציונית ליישב את ארץ ישראל, מצוידת באנרגיה העצומה והחיובית שלה.

אני לא אפרט על מהלך חייה מרובי ההרפתקאות והעניינים,
סבתא הספיקה להוציא לאור ספר מעניין ששופע בפרטים וזיכרונות קסומים, ואם היו לנו שאלות שצצו לאחר שהספר יצא אז סבתא תמיד הייתה אומרת: לא קראת בספר שלי? תקרא שוב.

במדינת ישראל הצעירה, הסבתא הגיבורה שלנו התאהבה בסבא אליעזר לידו רוזן ז"ל, יפה הבלורית והתואר, לוחם הפלמ"ח ומיישב הארץ.
למדנו לגדול לצילו של המיתוס העצום שהשאיר אחריו, ושסבתא הֶאֵדירה במשך כל חיינו.
אמנם לא זכינו להכירו פיזית אבל עדיין לידו היה נוכח בחיינו גם עשרות שנים לאחר שנפטר בגיל צעיר כל כך.
אני קרוי על שמו, ובן דודי, וגם הבן שלי, נושאים את הכינוי שלו מהפלמ"ח- לידו.

לאחר המוות של לידו בגיל 36, סבתא הייתה אמא צעירה עם שני ילדים קטנים: אבא שלי שמוליק שהיה בן 8, ודודה שלי אורנה שהייתה בת 3. סבתא לא ויתרה ונלחמה על עתידה של המשפחה שחוותה טראומה קשה כל כך, בזמנים שבהם עזרה סוציאלית לא הייתה קיימת.
לשמחתנו הרבה, מספר שנים אחר כך סבתא הכירה את סבא יצחק ז"ל האהוב עלינו כל כך, ממש כמו זכייה נדירה בלוטו.
סבא יצחק, שעבורנו הנכדים והנכדות, היה הסבא היחיד שהכרנו, היה הסבא המושלם.
סבא חכם, טוב לב, וחבר נאמן כל כך לסבתא ולנו. סבא יצחק נפטר בשיבה טובה רק לפני שלוש שנים.

סבתא מעולם לא נחה על זרי הדפנה. לאחר שנים של עבודה בתל השומר, היא המשיכה לפתח את עצמה, הנחתה קבוצות במכון אדלר, ציירה, יצרה, כתבה ובעיקר טרפה את החיים, כי הבינה שהזמן הוא מצרך נדיר, ומצרך נדיר זה לא דבר שמזלזלים בו, אלא משהו שצריך להעריך ולהוקיר.

שנים חשבתי שאני הנכד המועדף, אבל ידעתי שכל נכד וכל נכדה שלה חושבים את אותו הדבר. היא פשוט ידעה לתת יחס מועדף לכל אחד בזמנו. השוויון היה ערך שטבוע בה עמוק באופן טבעי.
כל אדם קיבל יחס והתייחסות, היא רצתה לדעת על כל הבעיות שלנו, על כל ההצלחות שלנו, ומה אכלנו, ואיך בבית, ואיך בעבודה, ואיך הילדים, ואיך להם בגן, ואיך בבית ספר, ואיך החברים שלהם, ואיך החברים שלנו, ואיזה סיפור אני כותב עכשיו, ואיך חשבתי על הדמויות, ומה הייתה ההשראה שלי לשיר הזה, ומה אני חושב על הזמר ההוא, ועוד ועוד ועוד.
וככה עם כל אחד ואחת מאיתנו, ולא רק כי הייתה סקרנית אמיתית, אלא כי באמת היה אכפת לה מאיתנו.

סבתא אמרה לי הרבה "תודה שאתה שלי" אבל אני רוצה להגיד לה שוב תודה שאת הסבתא שלי, לא יכולתי לבקש סבתא טובה יותר.
סבתא שבזכותה ובזכות סבא אני מנגן, וכותב ויוצר. הם קנו לי את הגיטרות הראשונות שלי, ולקחו אותי לשיעורי הנגינה במשך שנים רבות.
אני זוכר את הגאווה שלהם כשהיו בהופעות שלי, ואת הגאווה העצומה של סבתא כשהגעתי להישגים.

סבתא את הסבתא הכי טובה שיכולתי לבקש, ותדעי שהקציצות שלך הן הקציצות הכי טעימות שהיו אי פעם בכדור הארץ.
תמסרי חיבוק גדול לסבא לידו, ולסבא יצחק, אנחנו אוהבים ומתגעגעים מאד.

אם עדיין עושים כלים בגן עדן אז בבקשה תקני סוףסוף מדיח כלים כי חראם על סבא שיצטרך לעמוד לידך ולנגב את הצלחות והכוסות, הוא כבר בן 100 אז מגיע לו מדיח כלים טוב.
תשמרו עלינו גם משם,
אנחנו לא צריכים להבטיח לך שלא נשכח אותך, כי אי אפשר לשכוח אדם כמוך לעולם.
אוהבים אותך ואת סבא מאד, ומבטיחים להשתדל לשים לב לדברים, לאט לאט, כאילו יש זמן.