הגדול היה פעם גם ככה,
כמו הקטן,
מסתובב עם חיוך על הפנים,
שר שירים ככה פתאום משום מקום,
משאיר את הנעליים במקום שבו הוריד אותם,
ואם הנעל הייתה בטעות הפוכה היא גם הייתה נשארת ככה.

עכשיו הוא מוריד את הנעליים רק בכניסה לבית וישר נועל את הכפכפים.

פעם הוא היה הולך בבית יחף,
כמו הקטן,
אבל הוא כבר לא קטן והוא לא אוהב להרגיש את הלכלוך בכפות הרגליים.

הוא היה הולך איתי לכל מקום,
לכל סידור מחוץ לבית,
ממש כמו הקטן היום,
קודם כל הוא אמר שהוא מצטרף ורק אחר כך שאל לאן.

אבל היום הוא כבר לא מצטרף, לא משנה לו לאן כי הוא כבר גדול.

באמצע היום הקטן משחק איתי בקלפים.

הוא מרמה ואני נותן לו,
הוא מנצח ואני נותן לו,
הוא יודע שאני נותן לו אבל הוא נותן לי לתת לו לנצח.

הגדול לא מוכן להודות בזה,
אבל גם הוא מרמה לפעמים אבל הוא לא נותן לי לתת לו לנצח.
הוא מתעצבן עלי אם אני מוותר כי מבחינתו זאת כבר רמאות.

שניהם לא יודעים שאני לא משחק איתם בכלל בשביל לנצח או להפסיד,
ויותר מזה,
הם לא יודעים שגם אני מרמה לפעמים,
שלפעמים עצוב לי אבל אני עושה את עצמי שמח,
שלפעמים אני עייף אבל אני עושה את עצמי שמח,
שלפעמים אני מבולבל אבל אני עושה את עצמי שמח,
מזל שלפעמים הם גם נותנים לי לנצח.